שנה טובה

שתהיה לכולנו שנה טובה, מתוקה,בריאה ושמחה.

הצטרפו לשירה: לשנה הבאה בטיול הבא!

עשרה דברים שכדאי לקחת לטיול למוצלח

לפני שאנו סוגרים את העונה לחלוטין, חשבנו שכמילות סיכום ופרידה, כדאי לחלוק מעט מניסיוננו ולפרט את המוצרים שלקחנו איתנו ושהוכיחו את עצמם במהלך הטיול. גזור ושמור:

1. תרמוס נירוסטה של 0.8 ליטר. יש לנו את התרמוס הזה כבר לפחות 15 שנה. הוא חבוט להפליא וגם מצולק מעט, אבל עושה עבודה נפלאה. מים וקפה נשארים חמים לגמרי גם אחרי 10 שעות, הפקק משמש ככוס, לא נותר בו ריח, הוא לא שביר ובעיקר, הוא נכנס בקלות לפאוץ' הצד של כמעט כל תיק טיולים. תרמוס מלא קפה הוא MUST בכל טיול, וכל המשפחה חולקת את הכוס בסבבים (וכך נוצרת גם דינמיקה מעניינת של מי שותה יותר ושל כמות הסוכר שיש לשים מראש בתרמוס. במקרה שלנו, כולם, כולל הילדים, שותים קפה בלי סוכר או סוכרזית, אז לנו קל).

2. תלת רגל זעיר של Joby. כמעט כל התמונות המשפחתיות שלנו צולמו עם תלת הרגל המשעשע הזה. הוא לא שוקל כמעט כלום, הוא נתפס באופן יציב ביותר על כל דבר שעולה על הדעת, והוא איפשר לנו תמונות גם במקומות בהן לא היתה נפש חיה זולתנו. פשוט מוכרחים אחד כזה. בקיצור, היו אלה ה 20 דולר הכי טובים שהושקעו בציוד הייעודי לטיול.

3. קופסת מזון אטומה. אנחנו השתמשנו במותג Lock Lock אבל בטח יש גם אחרים. מדובר בקופסה שכל בוקר נדחסה בהמון ירקות עם שמן זית ולימון ולא טפטפה בכלל בכלל בתיק כל הטיול. צריך קופסה מספיק גדולה להאכיל את כל החבר'ה ושאחרי גמר הטרף הסכינים יוכלו לשכב בתוכה בנוח.

4. קרש חיתוך זעיר. דק, לבן, ובגודל של פחות מתמונה מצויה. לא שוקל כלום על הגב, ומאפשר לחתוך בצל ועגבניות בכל פסגה הררית ולהרגיש בפיקניק טרי מהאגדות.

5. חוברת תשחצים. של טומי שמיר, כמובן. התשחצים האלו יש נטיה לנוע במהירות בין שאלות דבליות לחלוטין ("מילת שלילה, שתי אותיות, נגמר ב א"), לבין שאלות הזויות לחלוטין ("פצע שנוצר משפשוף", 4 אותיות). כך או אחרת, בנסיעות ארוכות התשחצים מעבירים זמן משפחתי בו הכל מנסים את כוחם בפתרון עוד ועוד הגדרות. צריך רק מתנדב שירשום את התשובות...

6. משקפת שדה קטנה. לנו יש אחת שאנחנו מאוד אוהבים, של Nikon, אבל גם פירמות פשוטות יעשו את העבודה. לשבת על פסגת המון-בלאן ולהשקיף על מטפסי הצוקים והסלעים, או לזהות מהמרפסת סנאי חום מסתתר בין ענפי העץ שממול, וגם סתם לזהות מהי הדמות על פסגת ההר הרחוק באיטליה (זה לא דמות, זה צלב ענקי). בקיצור, משקפת מקרבת את החוויה אליכם ומצדיקה את משקלה הנמוך על הגב.

7. שתי מצלמות. כי לאחת תמיד נגמרת באיזשהו שלב הבטריה או ששוכחים אותה באוטו, וחבל.

8. דיסקים מהארץ וכבלים מתאימים- להביא בכיף דיסקים של מוסיקה לרכב ודיסקים של DVD לבית (אנחנו הבאנו גם דיסק חיצוני נייד עם סרטים, וכמובן כבל מסך , שאפשר יהיה לחבר את המחשב לטלויזיה). גמרנו את הטיול הזה שהילדים מאוהבים בבוב מארלי ובקט סטיבנס. כבר היה שווה. לא?

9. קופסת תבלינים של טיילנים. לפני שנה קיבלנו מתנה קופסונת משולשת וקטנה בה אפשר להכניס שלושה סוגי תבלינים, והיא אטומה, ידידותית לסביבה ומעוצבת כהלכה. קצת פלפל שחור, מלח וכמון משדרגים כל פיקניק לרמות וגבהים חדשים. לא להתעצל ולהביא.

10. ספרים, רבותי, ספרים. תמיד יש בסוף זמן לקרוא, ובחופשה ארוכה, יותר מהתכנון. בחופשה הזו אני מצאתי את עצמי קורא לבסוף גם את הספר של אחינועם ("דימדומים"), אחרי שמיציתי את המבחר שלי. ספרים נכנסים בקלות למזוודה, אז כדאי להביא יותר מאשר פחות. וזה מזכיר לי סבל אחד שפגשתי באחד ממעברי הדירה שלנו בעבר. הוא נאנח מהספרים הרבים שהיה עליו להעמיס לרכב ההובלות, ובין התנשפות אחת לשניה, סיפר לי: "כשהייתי ילד אבא שלי אמר לי: שמשון, אם לא תכניס את הספרים לראש, בסוף תסחוב אותם על הגב, וזה באמת מה שקרה לי בסוף".

אז יאללה בי. נפגש בחופשה הבאה.

(ושנה טובה).

יום אחרון לעונה / סוגרים את הים.

יום ב' בשבוע שלנו הוא היום הראשון בשבוע של המקומיים. לא סתם שבוע, אלא השבוע הראשון של תחילת הסתיו וסוף הקיץ. מהיום ואילך, העיירות כאן באלפים נכנסות לתרדמת סתיו ויתעוררו שוב לחיים רק ב 15 לדצמבר. הרבה מאוד מהעסקים ובתי הקפה פשוט נסגרים החל מהיום שכן התיירים שהציפו את הרחובות באוגוסט נעלמו אמש בבת אחת כולם, ורק אנחנו, משפחת שלו, נותרנו מאסף עוד יום יומיים לבדוק שהעניינים אכן נסגרים...

אז שוב הבוקר הפתיע לטובה ולמרות טפטוף קל, לא הגיע הגשם המובטח (דני רופ - יש לך אולי עבודה כאן. החבר'ה כאן לא ממש סגורים על התחזית. מצד שני, אצלנו בארץ זו גם לא חוכמה גדולה: כל יום חם אותו דבר). החלטנו לראות את הקניון Gorges de la Diosaz . מדובר בעוד נקיק מארץ הנקיקים, המתחפר בין האלפים, ומשפריץ מי קרח לכל עבר. היה קר ונעים לצעוד על מסלול העץ מעל לנהר. מדובר בשעה ורבע של צעידה קלה ויפה, עם שפע מקומות לעצור ולהגיד: "וואו, הלוואי עלינו בארץ כל כך הרבה מים". כמו נקיק השטן, גם כאן מדובר באתר תיירות בין למעלה ממאה שנה וזה יפה כשלעצמו!

כה יפה עד שקיבלנו סחרחורת בצילום:

משם המשכנו חדורי מוטיבציה לעשות מסלול אחרון בשמורת הטבע שלקראת הגבול עם שוויץ. כשחנינו בדרך בנקודת המידע, הסתבר לנו שהחזאים פה בכל זאת יודעים משהו, וגילינו שהטמפרטורות צנחו ל 9 מעלות. זה הוציא לנו את החשק לטייל, ולכן קצת שוטטנו במרכז המבקרים של השמורה (בעיקר כדי להתחמם)

שם ראינו פוחלצים מקומיים וסרט טבע נחמד וגם שלולית/אגם בחצר, עליו הקטן הכריז : "בואו תראו, הברכה כאן מלאה בשושנים" (והתכוון לומר: מלאה בראשנים) .

מכיוון שוויתרנו על טיול של ממש, הבנות הכריעו לבילוי אחר הצהרים בעיר הגדולה שאמוני, קצת להסתובב בחנויות ולבחון ציוד אלפיניסטי או סתם אופנה מקומית. נחמדת שאמוני, באמת חביבה.

מחר בבוקר מקפלים את הפעקלאך, נכנסים לאוטו, נוסעים שעה לז'נבה, והופ, למטוס, שורה 24.

מחר בערב כבר מדליקים מזגן בבית.

אגמים וקניונים

החזאים אכזבו אותנו, אבל מזג האויר היה לטובתנו.

הבטיחו גשם, קיבלנו שמש.

אין טענות!

החלטנו להצפין מעט ולנסוע ל"קניון השטן" או משהו כזה - Gorges Du Pont Du Diable. מרחק כשעה נסיעה בדרכים יפות, כרגיל כאן.

לפני שהתחלנו את המסלול אכלנו כמובן צהרים, מה שהווה הזדמנות מצוינת לבחון את דירוג הגבינות המקומיות על ידי ענבר ואיתמר.

אחרי ששבענו, ירדנו לנקיק. מכל מקום, כניסה לכולנו עלתה כמעט 20 יורו. מדובר בקניון עמוק ומרשים מאוד, שחייבים לעשות אותו עם הסבר ממדריך (שלזכותו יאמר ששבר את השיניים כדי לתת לנו מעט רקע. באמת מעט).

זהו מסלולונצ'יק קצרצ'יק אבל העומק של הנקיק באמת שווה. מדבור באתר תיירות כבר משנת 1893...

אח"כ נסענו לאגם מפורסם לא רחוק, Lac de Montriond.

אחד השווים. שם שכרנו שתי סירות קאנו וניסינו ככל יכולתנו לא להרטב, בהצלחה חלקית בלבד. האגם היה חלק כראי, השמש צייצה בין העננים והציפורים זרחו.

בשייט הרגשנו כמו בתוך גלויה, שוב, ואחריו נעשינו שוב רעבים... פרעסרים שכמונו.

אז צעדנו לאורך האגם עד הגדה המזרחית ושם נשנשנו אננס וקוקוס, והצטלמנו.

מחר יום טיול אחרון וביום שלישי על הבוקרה ממריאים חזרה.

אויש.

יש קוראים שמתלוננים שלא מספיק שמח

אז הנה כמה הוכחות שכאן שמח בהחלט! (להלן קבלת שבת במדרחוב סיינט-גרווין)

(-:

והנה עוד סרטון שאנו עדיין חייבים מהעבר הקרוב שאולי לא מצחיק אבל בהחלט יפה

גשם כבד עומד ליפול

היום יום שישי. קמנו לשמים זרועים עננים אפורים וגשם כבד שניתך ארצה.

אחרי שבוע של שמש היתה זו הפתעה לגלות שמזג האויר פה משתנה בכזו מהירות. בכל מקרה, אכלנו ארוחת בוקר נינוחה בבית ויצאנו לקראת צהרים צפונה לראות שמורת טבע מיוחדת הנמצאת לא רחוק מהעיירה Semoens. מדובר ב Cirque du Fer a Cheval. או בעברית: "מעגל סוס הברזל". זה בערך 45 דקות נסיעה ומגיעים לאיזור ללא גשם (אנחת רווחה קלה) ויופי פראי. עשרות מפלים היורדים במעגל לתוך ואדי עמוק תחת מצוקים גבוהים ביותר.

לתוך הנחל הזה יש מסלול הליכה לפנסיונרים (באמת, אחרי המסלולים שעשינו, זה באמת קליל ונינוח, מישורי ורגוע. גם מזג האויר היה נעים, משהו כמו 20 מעלות).

בקיצורו של עניין, מסלול מעגלי ויפה לאורך הנחל שממש שווה ביקור למי שבאיזור וגם למי שלא.

בדרך נזהרנו שלא לדרוך על חילזון משונה ולבקן (?!) שמצאנו.

התרשמנו לפי עוצמת הזרימה כי עדיף לבוא ביוני ולא בסוף הקיץ, אבל גם כך, בהחלט שווה! ואפילו רק בשביל הפיקניק...

בדרך חזרה עצרנו לקנות כמה באגטים לשבת במרכז הכפר "שלנו", Saint Gervais, ונתקלנו בהפנינג של קבלת רצי האולטרה מרתון שהזכרנו אתמול. היום ב 18:00 יצא המרוץ לדרך משאמוני, כך שקצת לפני 20:00 יגיעו ראשוני הרצים של מסלול 166 הק"מ Saint Gervais הנמצאת כ21 ק"מ משאמוני (ובעליה). לכבודם הוכן במרכז העיירה מסלול התרעננות ומזון, אבל גם חבורת נגנים בסגנון שנות השבעים שעשתה הרבה שמח.

שבת שלום ומנוחה.

המון בלאן על הגובה

היום יום על הגובה.

התחלנו את היום בעליה למון בלאן, לתצפית בגובה 3800 מטר. בגלל שיש לנו mutilpass, אז הבטיחו לנו שלא נעמוד בתור כדי לעלות למעלה. בפועל, עדיין לקח שעה (!) לתור הקצר, כביכול, כדי להביא אותנו למרומי ההר.

האמת, שווה כל דקה.

למעלה יש שלג וקרח עד, והיינו בטוחים שיהיה כרגיל קור כלבים. באורח פלא היום היה חם במיוחד (29 מעלות), וכך למעלה היה 10 מעלות בצל אבל הרבה יותר בשמש. בגלל ששכחתי את המעיל שלי באוטו, יצא תיאום מופלא עם מזג האויר וכך התחרדנו בשמש הנדירה שם למעלה.

כמו שאתם רואים, למרות החום, היה טיפה רוח:

אבל זה לא הפריע לצילום משפחתי

וגם להציץ מרחוק על מטפסי ההרים וכובשי הקרח שמסתובבים בכל פינה עם הציוד המבריק שלהם.

בין באגט לבין כוס קפה, פטפטנו עם בחור אנגלי חביב שבישל לו ארוחת צהרים במסטינג. מסתבר שהוא אחד מ 2300 רצים שישתתפו מחר בריצת האולטרה מרתון העצבני של שאמוני. מדובר בריצה של 166 ק"מ (פי 4 ממרתון ממוצע), אבל הררי ובשטח. זה מירוץ מטורף לגמרי והבחור שפגשנו שהה את היום למעלה בגובה 3800 מ' כדי להרגיל את הגוף לאויר הדליל.

כבוד.

אנחנו רק אכלנו באגטים ואיחלנו לו בהצלחה...

משם ירדנו מטה (יפה, כבר אמרנו?), ונסענו ל Grands Montets שהוא הרכבל היותר מזרחי ברכס וגבוה למדי גם כן (3300 מטר "בלבד"). האמת שבדרך אחינועם קצת נשבר לה מרכבלים

אבל כשהגענו לאויר הפסגות הצלול למעלה, הרוח הקרירה השאירה את אוירת ה"די כבר" הרחק למטה בעמק.

מה יש לומר: הרגשנו על פסגת העולם.

בדרך חזרה עצרנו בשאמוני. מכיוון שמחר אחר הצהרים מתחיל האולטרה מארתון, כל העיר כמרקחה. עשרות דוכנים של כל רוכלי המרתון למיניהם (שתיה מיוחדת, חטיפי אנרגיה, חולצות ספורט, שעוני נווט ומה לא). כמובן שלא יכלנו לוותר על סיבוב בהפנינג הזה, אבל לא קנינו כלום (כי המחירים ביורו). האוירה נהדרת והמון רצים מתכוננים ליום הגדול מחר (דרך אגב, מוכרחים לסיים את המרוץ הזה בתוך 44 שעות כדי להחשב מסיימים. בקרוב אצלכם).

בתמונה, היריד. לא רואים, אבל הוא באמת גדול.

לסיום היום הארוך הזה הכנו פונדו גבינה כמיטב המסורת האלפיניסטית ועכשיו רק נותר ללכת לישון.

לפני כן הצצנו בתחזית ונחרדנו לגלות שממחר נהיה כאן קפוא ורטוב. היום 30 מעלות, מחר 13. וגשם. ואח"כ יהיה יותר קר. ויותר רטוב. אז נראה איך יהיה, כי עד עכשיו היה שמח.

שאמוני, הרים סביב לה

היום אפשר לומר שהתחלנו לחרוש את האלפים הצרפתיים.

אחרי שהצטיידנו אמש בכל הגבינות האפשריות (וגילינו שענבר מעדיף Grouyer, אחינועם Brie ואיתמר Tomme), יצאנו לשאמוני. באוגוסט העיר מפוצצת אנשים, והתור לרכבל Aiguille du Midi היה פשוט אינסופי, וההערכה היתה שעה לקנות כרטיס ועוד שעתיים (!!) תור רק כדי לעלות למעלה. בעצה אחת עם מומחי המקום פנינו לרכוש את המולטי-פס ברכבל אחר שגם אותו תכננו לעשות. הלא הוא BRÉVENT FLÉGÈRE.

למי (שעדיין) לא היה בשאמוני נסביר כי העיירה הנהדרת הזו היא פשוט חלומם של שוחרי הטיולים והאקסטרים באשר הם. זה המקום לראות את כל טיילי אירופה מצוידים בכל טוב (חבלים, נעלי הליכה משובחות ומעילי טיול מקצועיים), ופשוט עושים כיף. זה אומר מצנחי רחיפה, אופני הרים, טיפוס הרים וצוקים, גלישת צוקים, מסלולי הליכה, מסלולי ריצת שטח ומה לא. כל הכיף הזה ארוז בתוך העמק או למעשה בין הצד הדרומי (הוא הצד של הר המון-בלאן, שפסגתו בערך 4800 מטר, וב 3800 מ' היא הפסגה הגבוהה ביותר אליה אפשר להגיע ברכבל, היא Aiguille du Midi) לבין הצד הצפוני (הוא הצד של ברוונט שהזכרנו קודם, שהרבה יותר נמוך, רק 2500 מ', אבל יפה יפה ומתאים הרבה יותר לכל שוחרי ההרפתקאות).

מכל מקום, אכן הלכנו ברגל 10 דקות והתחלנו את היום בעליה לברוונט (ואכן לא חיכינו שניה בתור).

שם למעלה עשינו תצפית מקיר לקיר על המון-בלן והרים אחרים ובכלל, נוף אינוספי.

(לחצו להגדלה)

וגם פגשנו מטורף אמיתי: אחד שהולך לעשות את כל הדרך למטה על חד אופן. ידענו שלא תאמינו אז צילמנו אותו עם החד-אופן-שטח שלו. לראות ולא להאמין את רמת הטירוף של האקסטרים ששוררת כאן.

ואז כמובן שעצרנו למנוחה וקפה על כסאות נוח שכמה צרפתים טובים השאירו לנו על הפסגה:

ירדנו חזרה מהפסגה לרכבל האמצעי ומשם יצאנו למסלול הליכה כבן שעתיים (כולל עצירה לאוכל), עד לרכבל אחר, בהמשך הרכס. הדרך יפה ומוצלת ברובה, נעימה והנוף משתנה כל העת. עונג. ורוח קרירה עולה מהואדיות העצומים ומקררת לנו את הראש.

את מפת מסלול ההליכה שלנו אפשר לראות כאן.

כשהגענו ל FLEGERE, הוא הרכבל היותר מזרחי על אותו קו רכס, עלינו ממנו ב Ski lift כלומר רכבל אבל עם מושב פתוח, עד לנקודה הגבוהה, ה INDEX. לא קריטי אם אתם לא עוקבים בדיוק אחר ההתרחשויות, מה שחשוב הוא (1) שנפל לנו באגט בדרך (2) זה די מפחיד (3) למעלה קר יותר ואפילו שלג שנתן לילדים שפע תעסוקה ואצבעות מנומלות מרוב קור.

בדרך חזרה התקלקלה המכונית, מה שגרם לשעתיים ציפייה לגרר עד שהוא טרח להגיע ולתחושת באסה כללית, עליה התגברנו רק לאחר עוד ק"ג גבינות.

(קנינו מולטי פס משפחתי ליומיים, 200 יורו לקחו הגזלנים, אז מחר נמשיך בהרים הגבוהים באמת).

מאיטליה לצרפת

היום יום מעבר.

ארזנו את איטליה ונפרדנו מהדירה עם הנוף המשגע והריח של הבזיליקום מהשכנה למטה (בכל זאת, איטליה), ונסענו שלוש שעות ל Saint Gervais, המיקום החדש שלנו בארץ הגבינות והיין.

הגענו לדירה, מה נאמר, הלוואי עלינו. פרקט מקיר לקיר, נוף בלתי רגיל ובלתי מוגבל, מרפסת עץ. תענוג. ובנוסף לכל היא גם ענקית וגם קרובה למרכז המקסים של העיירה. ואללה הצליח לנו.

לפני שנחתנו כאן והצטיידנו במרכול השכונתי בכל הגבינות הכי מסריחות שמוכרים כאן, עצרנו בדרך למסלולון ותצפית על הקרחון Glacier de Bosson בדיוק תיכף אחרי שיוצאים מהמנהרה שמחברת את איטליה וצרפת תחת המון-בלאן, נוסעים עוד 100 מטר וחונים בצד שמאל. משם יוצא מסלול של כרבע שעה הליכה בעליה עד לנקודת תצפית על הקרחון. בדרך חוצים אשד מים גועשים צלולים, קרים כקרח וטעימים פחד (כמובן שאחינועם רצה למלא את הבקבוקים, רק שהיד כמעט נשרה לה מהקור).

נספר גם שכל הדרך טפטף עלינו גשם קל, אבל אנחנו, בתור אלפיניסטים וותיקים, מפורסמים בעובדה שאנחנו לא מפחדים בכלל מגשם, אז דווקא היה כיף ונעים בגב.

והנה כמה תמונות מהדירה, לשכנע אתכם שעשינו עסק טוב.

רכבת בוקר לשום מקום

ביום שני בבוקר, יצאנו מלאים מוטיבציה. קראנו באיזשהו מקום שחייבים, פשוט חייבים, לקחת את הרכבת המחברת בין Lucarno ו Domosola.

אז עשינו זאת.

מדובר ברכבת פנורמית, כלומר קצרה ובעלת חלונות גדולים במיוחד, ודי צפופה, האמת. כולה מאוכלסת בפנסיונרים, ואנחנו.

בקיצור, הרכבת מדשדשת לה על הפסים, ואכן נוף נחמד, אבל מכיוון שאנחנו די מכירים את הנוף הזה, נראה לנו לגמרי מוגזם לשלם עבור משפחתנו 60 יורו עבור התענוג. אז החלטנו לקצר ולרדת באמצע הדרך ולחזור ישר חזרה. החלפנו לרכבת "סתם" במקום הרכבת הפנורמית. והיא, למרבה ההפתעה, הרבה יותר "שווה". יש מקום (כי היא ארוכה), ואפשר לפתוח את החלונות ואפילו להוציא את הראש ולספור את העמודים דים דים דים...

בקיצור, הרכבת הפשוטה של פעם עולה פחות (יש תוספת של 2 פרנק לרכבת המהודרת והפנורמית), אבל כיפית הרבה יותר.

משם החלטנו לנסוע ללוגאנו, ששמענו הרבה על נפלאותיה. חצי שעה לערך מלוקרנו מגיעים ללוגאנו. עיר יפה ואגם לה משלה, ועל גדותיו פארק יפה יפה ומטופח למשעי. שם הצטלמנו למזכרת, כרגיל, אכלנו אננס על הדשא וחזרנו חזרה.

האמת, הצילום יצא טוב, אבל החוויה ככלל לא משהו.

כדי לא לסיים את היום האחרון של הטיול באיטליה בתחושת החמצה, עצרנו בדרך חזרה ב Cannero Rivera. עיירה קטנה וחוף לה נפלא. אמנם היה כבר שבע בערב, ובדרך ירד מבול, אז התבאסנו לאללה, אבל כשהגענו גילינו שדווקא בקנרו ריברה לא ירד כלל גשם ומיד קפצנו למים. האגם היה חלק ושקט כמראה, והמים קרירים ונעימים, ולנו היו שעתיים נהדרות של שכשוך ושחייה עד הרפסודות וחזרה, כל זאת לפני שהחשיך בתשע בערב.

חזרנו לדירה לערב אחרון של סרט ו...ארדיוודצ'י איטליה.

יום ראשון באגמים ובהרים

היום יום מלא וגדוש לעייפה.
(הערה: כרגע רק תקציר, אבל בהמשך השבוע נעלה גם תמונות ועוד פירוט. מבטיחים).
נכל מקום, פתחנו את היום באיים הבורנאיים. למי שלא יודע, אלו שלושה איים זערוריים השוכנים להם במנוחה באגם, סמוך לעיירה ששמה Stressa.
ה GPS הביא אותנו במהירות לחנייה, והופ, קפץ עלינו קפטן אטלקי שעבור 20 יורו יקח אותנו לכל האיים.
אז עשינו פיקניק באי אחד וסיור באחר, שניהם מלבבים ויפים, כמו בציור. אחרי שעתיים וחצי באיזי איזי חזרנו ליבשה, ןמשם עלינו לפסגרת הר Mottorne
זה חתיכת פסגה ולמעלה התקבצו ובאו עשרות אופנועים (עצומים) ומאות מכוניות והרגשה של הפנינג באויר.
הערה על תרבות הפנאי: כל מטר של דשא או עשב או סתם עיקול בכביש, האיטלקים פורשים כסאות נוח, עולים על ביקיני ומשתזפים. יפה להם.
אנחנו יותר סולידיים. הילדים עשו מסלול גלישה באבובים (!) על גבי מסלולי גומי וצווחו בחדווה. 5 יורו לשלושתם. אח"כ טיפסנו לפסגה (לא להבהל רק עליונת קטנה, אנחנו כבר ותיקי האלפים אז טיפה עליה לא מזיזה לנו), משם ראינו נוף מדהים והחלטנו לכייף ולגלוש ברכבת הרים מהירה. לגודל הזוועה, אף אחד לא אומר לך שבסוף המסלול צריך לבלום. מה שקרה לכן, הוא תאונת שרשרת במהירות 40 קמש בטח. אחינועם נכנסה באיתמר שנכנס באיזה פדרו וכולם חטפו זצ רציני ובעיקר נבהלו מהטמטום של האתר הזה (עד אז הדרך למטה היתה דווקא פיצוץ). אני נסעתי בקרונית האחרונה יחד עם ענבר ובלמתי בהפתעה, אבל בזמן, אז ניצלנו מהתנגשות. לעומת זאת, דבורה אחת ממזרתה ניצלה את אנקת הרווחה שלנו ונתנה עקיצה אחת לענבר ואחת לי, בדיוק בשניה שנשמנו לרווחה שלא התנגשנו.
לא יודע אם הבנתם, אבל בשורה התחתונה, רכבת ההרים בפסגת הר המוטורנה הולידה לכולם בעיקר כאבים...
משם ירדנו דרומה ובדרך עצרנו להתפעל ממטיסי טיסנים. היה יופי.
אחרי עוד רבע שעה נסיעה חנינו ב Orta San Julio שזו עיר ציורית ויפה הבנויה על חצי אי (מעין לשון יבשה). וגם שם, נחשתם נכון. יש אי.
באמת יפה שם.
בדיוק שרצינו להתקפל וללכת גילינו התקהלות. מסתבר שמוקדמות תחרות מלכת היופי של איטליה התרחשו בדיוק היום ובדיוק בכיכר העיר. בלחץ הילדים (כמובן) נשארנו להתבונן מעט. ראינו 17 בנות שדופות מנסות להרשים לשווא עשרה שופטים ממיטב האופנה האטלקית. אחרי שהחלטנו שמכל המתמודדות רק למספר עשר יש סיכוי אמיתי לנצח, חזרנו הביתה עייפים ומרוצים.

עדכוני שבת מנוחה

היתרון בשבתות בחו'ל הוא דומה ליתרון שיש לשבתות גם בארץ: הורדת הילוך.
אז היתה לנו שבת בג'יפה (באמת, כך קוראים לישוב בו אנו מתגוררים: GHIFFA).
מכל מקום, השקענו בקריאה, בהרגעות מול הנוף המהמם מהמרפסת, ואח"כ טיול מוצל וכיפי לחוף של Verbiana, העיירה הסמוכה.
סעודה שלישית כהלכתה, ומלווה מלכה עם סרט נחמד...
היינו צריכים את המנוחה הזו, לקראת יום ראשון.

לפני שבת

היום, יום מיוחד.
אחרי דרך נוף מרשימה, זאת המחברת את Cannobio עם Malesco, הגענו לעמק יפהפה ודי מפורסם: Centovalli. שם עלינו מהעיירה Prestinone שנמצאת בערך בגובה 800 מ' ברכבל (38 יורו לכולנו) עד לגובה 1712 מ'. משם עשינו מסלול לא קל לאגם אלפיני נסתר בגובה 2000 בערך.

הנה המסלול שלנו. שווה להסתכל עליו mode של תמונת לווין.

רק מה, אחרי שעה לעומק ההר, תפס אותנו גשם מהסרטים! נמלטנו לבקתה שראינו מרחוק רק כדי לגלות שהיא נעולה.

חזרנו רטובים ומחייכים רק אחרי שהשלמנו את המסלול כולו. חוויות.

ילדים אלופים!

מקוצר השעה, נבטיח לעדכן את הפוסט הזה בהמשך עם תמונות וחוויות.
שבת שלום

גשרים ונהרות (או: לחיות בתוך גלויה)

היום, יום רביעי, עברנו לשוויץ. נסיעה של 20 דקות צפונה מ Ghiffa, שם אנו משתכנים (בדירה מאובזרת טיפ טוב, שחבל על הזמן), ועד הגבול עם שוויץ.

טיפ'לה לפני הגבול עצרנו ב Cannobio, עיירה ציורית, כדי להצטייד בלחם ופינוקים, ולהצטלם למזכרת על גדת האגם.

משם המשכנו לשוויץ. האמת, מאה מטר אחרי שחוצים את הגבול כבר מרגישים ששוויצרים מתחזקים את הגינות והכבישים, ולא האיטלקים. הנוף אותו הנוף אבל יש איזו יעילות בלתי סמויה באוירה.

נסענו לכוון Lavertezzo ובדרך עצרנו לארוחת צהרים ותצפית מעל הסכר הגדול שנבנה שם. האמת, סכר שווה, וממנו יש מטורפים שקופצים בנג'י. הילדים התחננו גם הם, אבל הצד הפולני סירב בתוקף. הסתפקנו בלראות אחרים מאבדים את הכרתם בדרך למטה...

המשכנו עוד כמה קילומטרים עליזים ועצרנו בצד הדרך וירדנו לנהר.

מדהים.

שוצף, קוצף, כחול עמוק, צלול, בין סלעי ענק לבנים, וקר כקרח. השמש שכנעה אותנו לטבול ואחרי תהליך הסתגלות ארוך ומקפיא, שחינו במי שלגים נפלאים. היה א-ד-י-ר כמו שאמר ענבר.

רוגע מוחלט ללב ולנשמה.

וגם קפצנו למים הקפואים:

המשכנו עוד חמישה קילומטרים וב Lavertezzo חצינו את הנחל והלכנו במסלול קסום אחר לאורך הגדה המערבית עד שהגענו לגשר הרומי המפורסם. זוהי אכן פנינה, עם נהר כה עמוק מתחתיו, שיש שם מועדון צלילה... (מצד שני, אלמוגים אין להם).

מהצד השני עצרנו בקפה קטן ושם הצלחנו סוף סוף להתחבר לאינטרנט אמיתי (עד עכשיו הפוסטים והתמונות רק מהבלקברי, ועכשיו זה "ממש", וגם הילדים יכולים סופסוף לעדכן סטטוס בפייסבוק ולנשום קצת ציווילזציה).

טיול בשמורת העמק הגדול

היום אפשר לומר שהתחלנו את הטיול באמת.
אחרי שקמנו בעצלתיים, ווידאנו שאפשר לחבר את מסך הפלזמה הענקי שבסלון למחשב (איתמר לא שכח להביא כבל מתאים), נשמנו לרווחה.
יצאנו חיש לפארק Val DeGrande הלא הוא העמק הגדול. זהו פארק מקסים השוכן בהרים שמעל לאגם. העניין היחידי שכדי להגיע לפארק יש כביש של כחמישה עשר ק"מ במעלה ההר, מתוכם כשבעה ק"מ הם בדרך איומה ונהדרת. נהדרת כי היא בתוך טבע ירוק, עמוק וגואש (במפלים), ואיומה כי היא צרה מאוד מאוד מאוד. לעומת זאת היא גם מפותלת. יחסית לכל דרך הררית שנהגתי בה בעבר, זאת בלי ספק לוקחת אליפות במיומנויות נהיגה. בסיבובים המפחידים והקשים באמת, עשיתי כמו הילדים ועצמתי את העיניים...
בסוף הגענו.
בקצה הבלתי אפשרי של הדרך הזו יש אשכרה כפר אמיתי. לא ברור איך גרים שם כי משאית או סתם רכב גדול לא יכולים לעבור בכביש הזה. בקיצור, חלוצים אוהבי שקט.
משם יצאנו שמחים וטובי לב למסלול. כשעה וחצי- שעתיים לכל כוון על צלע ההר, תחת עצי ערמון ענקיים, עד שהגענו לעמק עצמו. מפלים, מים צלולים (כבדולח) ושקט אינסופי. מעט מטיילים, אבני צפחה שחורות מכוסות ירוקת. עמי ותמי בטח הלכו לאיבוד ביער שכזה.
בבריכה התאמנו בהקפצת אבנים על פני מי הבדולח, והשיא עומד כרגע על שבעה ניתורים של האבן. לא רע.
גם מזג האויר היה לטובתנו והיה מעונן ונעים בגב. הרכב הראה 23 מעלות. אדיאלי.

לאן הגענו

הנה הנוף מהמרפסת!
דירה מתוקה ומתוקתקת.
יוצאים מיד למסלול ראשון.

לידיעת משפחתינו, ידידינו, אוהבינו, קוראינו ושאר מזדמנים:

אנו נצא מחר לשבועיים ימים טיול באירופה היפה והקרירה, להמלט מהחום של ארצנו הקטנטונת (עד ה 31 באוגוסט). בתקופה הזו נשהה כשבוע כאן (שזה באיטליה) ואח"כ שבוע שם, (שזה כבר בצרפת).

נוחתים במילאנו וממריאים חזרה מז'נווה.

14 ימים.

שלושה ילדים.

שני הורים.

הרבה ציפיות.

התכנית היא לעדכן מהשטח, במידה ואלוהי האינטרנט יהיה בעזרנו, ולתת המלצות, צילומים, מסלולים וטיפים, ובעיקר לשמר זכרונות וחוויות.

יאללה, נתראה מהצד השני של הים התיכון.