גשרים ונהרות (או: לחיות בתוך גלויה)

היום, יום רביעי, עברנו לשוויץ. נסיעה של 20 דקות צפונה מ Ghiffa, שם אנו משתכנים (בדירה מאובזרת טיפ טוב, שחבל על הזמן), ועד הגבול עם שוויץ.

טיפ'לה לפני הגבול עצרנו ב Cannobio, עיירה ציורית, כדי להצטייד בלחם ופינוקים, ולהצטלם למזכרת על גדת האגם.

משם המשכנו לשוויץ. האמת, מאה מטר אחרי שחוצים את הגבול כבר מרגישים ששוויצרים מתחזקים את הגינות והכבישים, ולא האיטלקים. הנוף אותו הנוף אבל יש איזו יעילות בלתי סמויה באוירה.

נסענו לכוון Lavertezzo ובדרך עצרנו לארוחת צהרים ותצפית מעל הסכר הגדול שנבנה שם. האמת, סכר שווה, וממנו יש מטורפים שקופצים בנג'י. הילדים התחננו גם הם, אבל הצד הפולני סירב בתוקף. הסתפקנו בלראות אחרים מאבדים את הכרתם בדרך למטה...

המשכנו עוד כמה קילומטרים עליזים ועצרנו בצד הדרך וירדנו לנהר.

מדהים.

שוצף, קוצף, כחול עמוק, צלול, בין סלעי ענק לבנים, וקר כקרח. השמש שכנעה אותנו לטבול ואחרי תהליך הסתגלות ארוך ומקפיא, שחינו במי שלגים נפלאים. היה א-ד-י-ר כמו שאמר ענבר.

רוגע מוחלט ללב ולנשמה.

וגם קפצנו למים הקפואים:

המשכנו עוד חמישה קילומטרים וב Lavertezzo חצינו את הנחל והלכנו במסלול קסום אחר לאורך הגדה המערבית עד שהגענו לגשר הרומי המפורסם. זוהי אכן פנינה, עם נהר כה עמוק מתחתיו, שיש שם מועדון צלילה... (מצד שני, אלמוגים אין להם).

מהצד השני עצרנו בקפה קטן ושם הצלחנו סוף סוף להתחבר לאינטרנט אמיתי (עד עכשיו הפוסטים והתמונות רק מהבלקברי, ועכשיו זה "ממש", וגם הילדים יכולים סופסוף לעדכן סטטוס בפייסבוק ולנשום קצת ציווילזציה).